כל עשייה אוצרת בתוכה זיכרונות של מעשים ואירועים קודמים”, זהו המוטו המנחה את עבודותיה של זהבה מסר, שחלקן מקובצות בקטלוג זה. הזיכרונות האצורים בתוך החפץ או הפריט האומנותי הם זיכרונות אישיים עד מאוד. יצירת אומנות מצליחה, היא זו אשר מעבירה ולו חלקיק מתחושותיו של היוצר אל הצופה הזר. מידת ההתרגשות של האמן המוטבעת בתוך העבודה, היא זו המצליחה לרגש את הצופה הזר להוויתו של האמן. ייתכן, אמנם, כי כל אחד מהם יראה בייצוגים דבר-מה שונה, דימוי שונה ואולי אף משמעות סימבולית אחרת, ורגשות פרטיים אל החפץ עצמו ומטעינה אותו בעוצמה המוקרנת ממנו אל חוץ.
אולם עבודות אלו אינן פועלות אך ורק במישור הרגשי. יש בהן התייחסות מרוחקת קמעה, המותירה אותן במישור שכלתני. העבודות מתייחסות באחד הרבדים שלהן, לחוק הסתירה והתמורה, או המטמורפוזה. התבוננות בסדרה כולה כמוה כמעקב אחר תהליכי ההשתנות של הצמח: ממצב של גרעין ועד הפרח המלא, שאבקניו מלאים גרעינים נוספים, ועד קמילתו, וחוזר חלילה*. ניתן אף להעלות על הדעת, כי הדמויים הפשוטים לכאורה של הצמח אינם אלא דיוקנו של אדם בשלבי חייו השונים, במחזורי הזמן והתמורות ובחלוף השנים, מעין הקבלה לעולם הנפש של האדם.
בעבר עבדה זהבה מסר בשכבות צבע דלילות, עליהן הוסיפה אלמנטים צמחיים מעוצבים בחוטים. עתה, את מקום השכבות הדקות והעדינות, הכמעט נעלמות, ממלאים הצבעים עשירי הגוון והמרקם. את המקום החוטים מעצבי הדימוי – ממלאות עתה פיסות מתכת, אותן אספה מסר, כשהן מושלכות ברחוב או באתרי בנייה. הנשאים בהם עוסקות עבודות האומנות נותרו כשהיו: צמחים בודדים, המתוארים כמתרוממים בעדינות ובאצילות לירית – החושפת פגיעות מחד, ועוצמה פנימית מאידך.
הפח הבודד החוזר ומופיע ברוב העבודות, עומד תמיד זקוף וגלמוד במרחב עצום. ברוב היצירות, פרט לפרח, השטח נותר ריק כמעט לחלוטין. בדידותו של הפרח הנציב במרחבים אין סופיים, מתגלה במבט נוסף, כבדידות בחלל דחוס ומצומצם. ואכן, אופן הטיפול במרחב הריק מדוקדק ועשיר-מבע. רוב הייצוגים שטוחים למראה, גבעול הפרח עולה מתוך הציור כמעט ללא מרחב נשימה סביבו. התמונות חסרות אותו עומק פרספקטיבי, שיאפשר מיצוייה של חוויית המרחב הפתוח. הנתק בין הצמח ובין סביבתו הוא נתק מוחלט, המדגיש עוד יותר את בדידותו המזהרת.
בדידותם של הצמחים מצביעה על העובדה, שמסר מתעניינת בעבודותיה לא רק בצמח בודד, אלא גם בריק העוטף אותו. עבודת השפכטל העדינה, מעניקה לריק או לחלל העצום סביב הפרחים, איכויות של ריק טעון משמעות. זהו מעין מדבר עצום, שגם מרחבי ריקנותו מלאים רחשים זעירים ומשמעותיים. רחשים אלו הם עדות להתרגשויות פרטיות של צליין האומנות, המטה אוזן ומוכן להקשיב לשקט ולדממה העוטפים את בדידותו בעת מסעותיו. דממה זו, מעוררת רצון לפקוח עיניים ולהטות אוזן לרחשים ברבדים הגלויים פחות. ראה, למשל, את העדויות העדינות והכמעט בלתי נראות של עלים ופרחים על קירות הטיח – ציונים כמעט בלתי נראים כמו זיכרון של חיים שהפכו למאובנים ואינם עוד, אלא זיכרון קפוא.
המרחבים העצומים מבטאים רצון והתעניינות בהתחקות אחר תחושות שמעלה הריק, אותו חלל שנוצר לאחר תהליך הכליה. הבעיה האמנותית שעבודות אלו מעלות עוסקת בשאלה האמנותית הנצחית – היכן מונח קו הגבול שאחריו לא ניתן עוד לגרוע ולהחסיר מהדימוי. שאלת הצמצום עד ביטול, או מה היא נקודת האל – חזור שאחריה מאבד האובייקט מממשותו. זהבה מסר, מנסחת זאת “כהימנעות מנגיעות מיותרות”. היא בוררת כל נגעיה ומחפשת אחר ניסוח משמעויות-קוטביות בין המתכת הקשיחה ובין טבעו העדין של הצמח. אפשר להמשיך ולכנות זאת כהתמודדות על סיפה של בלימה.
עדינות עיבוד הקיר שמהווה את הרקע לפרח או העציץ, היא לרוב עיבוד כשל קיר טיח באדריכלות ים תיכונית. אלה הם אותם מרקמי שכבות הטיח המונחים על פני הקיר שנים על גבי שנים, טיח לבן המתערבב עם חול הים ואבק, עד שהקיר הופך להיות מיזוג צבעוני הנוטה לגווני האוקר או צבעי חול ים. הצבע מספר סיפור של התיישנות האדריכלות, כאילו היתה היא ישות אנושית, שכל שנה מוסיפה קמט ללחיה. הנחת הצבע עשויה רובד על רובד, כמו הנחת הטיח על קירות מבנה שעבר שיפוצים אין ספור. ואכן, כל שכבה נוספת של שיפוץ מוסיפה ליופיו של המרקם. צבע על גבי צבע, גוון על גבי גוון, הופכים את סיפור ההתיישנות לסיפור חיים: יצירה, בליה, חורבן ושוב התחדשות..

חגי שגב
ראה התיחסותו של בן-אהרון על הקשר בין הצמחים ויצירתו של האמן וכצד ניתן ללמוד מהם. “תהליך הצמצום המירבי של הצמח כזרע, התפשטותו המירבית כצמח מפותח וצמצומו מחדש כזרע בפרי, דומה למתרחש במפגש בין אמן, יצירה וצופה.
בן-אהרון, “ללמוד מן הצמח”, סטודיו 3.4, 1989, עמ. 40-41