פרח מת-חי

זה עשר שנים עוסקת זהבה מסר בדימוי של פרח קטן בתוך מרחב ריק.זהו פרח דק בעל מראה שברירי,נטול עלים ושורשים , המתקיים לא במקומו הטבעי באדמה, אלא שקוע בתוך מצע קשה,כבד הנראה כטיח או ביטון מעובד.
הפרח הקטן לא נאבק על קיומו,הוא צל של עצמו,כמו בתרדמת נצח של מאובן.מעין מת חי.המראה שלו מקרין תחושה מקפיאה של ניכור ובדידות.
אין לו חן ותפרחת צבעונית.דבורים לא יחפשו בו צוף. הוא חסר שם ותואר ולא ניתן למצוא אותו במגדיר הצמחים המקובל.הוא נראה כאזכור של פרח.פועל על התודעה כזיכרון של פרח או פרח זיכרון.לפעמים הוא נראה כנר נשמה.
פעמים אין ספור האופן מדיטטיבית הנציחה זהבה מסר את הפרח הקטן בתוך החלל הגדול או בתוך מיכל סגור.חסר מוצא. בהתחלה היא עשתה זאת בצורה אקספרסיבית, בהתפרצות רגשית, בצבעים עזים, כאשר הכיוון היה אבסטרקטי, אולם במרוצת הזמן ,ככל שהעיסוק בפרח נעשה יותר אינטנסיבי, היא הלכה והתכנסה בתוך עצמה.דרך הביטוי שלה נעשתה רזה ומינימליסטית. גם סולם הצבעים שלה הצטמצם עד שהפך למונוכרומי, צהבהב חום.
העבודות עצמן קבלו גוון ארכאולוגי. מגלות טפח ומסתירות טפח. נושאות תקוות של עבר טעון. כאשר הפרח עשוי פח חלוד,נגוס,שידע ימים טובים מאלה. זהבה מסר נוהגת לאסוף אותם באתרי בניה או על שפת הים. ככל שהם חלודים ומתפוררים יותר,”בעלי עבר”, כשאלמנט הזמן פועל עליהם, כך מתרבים הסיכויים שלהם להשתבץ בעבודותיה. ואילו המצע, שבתוכו שקוע הפרח, נראה כמו פיסת קיר עתיקה, רב שכבתית.
לפעמים היא נוהגת לקבוע את הפרח –הפח החלוד על מצע ארוך וצר, הנראה כמיכל תצוגה במוזיאון היסטורי, או מיכל קבורה.
הפרח המאובן הוא מטאפורה לדמות האדם כעץ השדה,לזמינותו לתלישותו. לזהבה מסר יש יחס מורכב, טרואמטי, לארעיות שהוא מייצג, היא נושאת עמה משא נפשי כבד שהיא לא מצליחה לפרוק. צלקת של דור שני לניצולי השואה. אביה היה קצין בצבא הצ’כי, אשר שרד את הגרמנים בזכות שליטתו בשפות רבות.אך היא הושפעה במיוחד מאמה, אשר הועברה ממחנה למחנה ושרדה את אושויץ. זהבה מסר גדלה על סיפור קורותיה תוך הזדהות עמוקה עם עברה ועם פצעיה הנפשיים.
סיפורי המוות וההישרדות, ובעיקר אותן תחושות של ארעיות ושבירות, חלחלו גם אל עבודותיה. הם ניתבו את מסר אל האלבום המשפחתי. היא לקחה ממנו תצלום ישן שלה בגיל שנתיים כשהיא בחברת הוריה. התצלום הקלאסי של משפחה צעירה ומאושרת. אחרי שהגדילה אותו והעתיקה אותו לציור במימדים של אדם בגודל טבעי. היא החלה לטפל בו. למחוק ולהעלים את פרטיו עד שהתמקדה בדמותה שלה כילדה קטנה. ואז ביצעה חילופי דמויות ותפקידים. החליפה את דמותה בדמות אמה כילדה, כמי שמנסה להקל מעליה את המטען הנפשי של עברה ולהעמיס אותו על עצמה.
אותה ילדת שואה מצוירת, התחלפה לפני עשר שנים בדימוי של הפרח הקטן. זהבה שתלה אותו במקום דמותה בתוך אותה קומפוזיה. באותו מבנה של הציור. ומאז היא חוזרת ומנציחה אותו בהתמדה לאורך השנים. פרח דל מראה,אוד מוצל, טבוע כמאובן בתוך מצע גדול של טיט יבש, כלוא בתוך תא חסר חמצן, פרח רך נורא.


” יופי אינו יכול להגן עלינו”, הכתירה בשעתה זהבה מסר את אחד מציוריה.זהו גם המוטו של גן הרפאים שלה.
אילן נחשון