דוד רפ , עיתון הארץ
זהבה מסר יוצרת פרחים בודדים, שגבעולם עשוי חוט מתכת דק ותפרחתם שאריות מתכת; היצירות של לילי פורן עשויות צמחים של ממש; ואילו ביצירותיה המופשטות של צילה פרידמן מופיעים רק רמזי טבע. בימים אלה מוצגת התערוכה “האדם אינו עץ השדה” במוזיאון עוקשי בעכו
“הצייר אוכשין היה גבר כבן 42. מוצק גו ומוצק לסת, שפניו שחומות וכפותיו גדולות. יותר מכל אהב לצייר באולפנו, הקרוי בפיו ‘פרצת העטלף’… מרתפים אלה מצויים בעכו על כל צעד ושעל. בשכבר הימים שימשו לבעליהם מחסנים, אסמים, בתי עסק חשוכים, בתי אופיום, חשיש ושאר מיני מאורות סמים. מיום שנטשו הערבים את העיר העתיקה לא נמצא להם גואל”. כך נפתח הסיפור “עטלפי עכו” מאת בנימין גלאי המגולל את סיפורו של הצייר אבשלום עוקשי, שגלאי משנה את שמו לאוכשין. עוקשי-אוכשין בא לעכו ב-1949 ובין עיי חורבותיה הקים את הסטודיו שלו.
הוא נולד ב-1916 בראשון לציון. כנער למד בכפר הנוער מאיר שפיה, הכיר את הצייר אריה אלוואיל ולמד ממנו. לאחר מכן התגורר שלוש שנים בתל אביב ושם התוודע לקבוצת אמנים, שעמה הקים כעבור שנים את “אופקים חדשים”.
כשמלאו לעוקשי 20 שנה הוא הצטרף לאיילת השחר. כעבור שש שנים פרש מהקיבוץ. את הגרסה הרומנטית לעזיבתו ניסח יגאל מוסינזון בסיפורו “כבשים”. כאן מתואר האמן כגבר צעיר שפניו שחומות, מצחו צר ושיערו
זהבה מסר, מהסדרה “ברושים”. למעלה: “יופי אינו יכול להגן עלינו”, טכניקה מעורבת על דיק.

עבות, שחור ומסולסל. שמו עמרם לוי – והוא מוזעק לישיבה דחופה של מזכירות המשק באשמה ש”מכר כבשים לערבי מן הכפר הסמוך, בלא ידיעת מזכיר המשק, ושילשל את הכסף לכיסו
מוסינזון מתאר את יחזקאל’ה, מזכיר המשק, ואת שאר החברים, “העושים חשבון של נמושות”. הוא גם אינו שוכח את אבו-עיסא, ש”ידיו הצפודות” שילשלו אל כפו של לוי את הכסף. רק חברה אמיתית אחת יש לו ללוי, ואף שידיה “דומות לידיים חומות של ערבי”, הוא מאזין לה כשהיא מאיצה בו לעזוב את הקיבוץ ולהתמסר לחופש. את הכבשים, מתברר, מכר כדי לקנות בדים לציור
מן הסתם הסיבות לעזיבתו של עוקשי היו מורכבות יותר. כך או כך, לאחר תקופה קצרה בזכרון יעקב (שם נשרף הסטודיו שלו כליל, כפי שקרה כמה שנים קודם לכן גם באיילת השחר) הוא בא לעכו עם אשתו ובתם הקטנה. עוקשי אכן מצא מרתף נטוש וקבע בו את הסטודיו שלו
היום שוכן במרתף הזה – חלל יפהפה ורחב ידיים בגובה הרחוב דווקא – מוזיאון עוקשי. במוזיאון, שיועצו האמנותי הוא הפרופ’ מרדכי עומר ומנהלת אותו רחל זמר, מוצגת דרך קבע תערוכה מציוריו הנפלאים של עוקשי, בעיקר התרשמויותיו מהעיר עכו.
כעת מוצגת שם גם התערוכה “האדם אינו עץ השדה” בהשתתפות שלוש אמניות: זהבה מסר, לילי פורן וצילה פרידמן. אין מתאימה מעכו לעיסוק בניסיונותיו החוזרים של האדם לטעת שורשים באדמה, בין קרקע פיסית ובין קרקע מנטאלית, כזאת הנותנת לו תחושת שייכות
רבים עברו בעכו במשך השנים. אלכסנדר מוקדון, יוליוס קיסר, הורדוס, בלדווין הראשון, צלאח א-דין וריצ’רד לב הארי. לעומת כל אלה, שלטונו של ג’זר אחמד פשה, שעמד בהתקפות נפוליאון שצר על העיר, היה ארוך במיוחד. הוא נמשך 29 שנים, עד 1804. ג’זר אחמד פשה, שקבע בעכו את ביתו ושיקם אותה לאחר כ-500 שנות הזנחה, מת לפני 200 שנה בדיוק ונטמן בחצר המסגד הגדול שהקים בה. השליט, יליד בוסניה, הצליח להכות שורשים בעכו
מוזיאון עוקשי ניצב במדרחוב אל-ג’זר, סמוך למסגד. בתחילת השבוע נשמעו במדרחוב קולות נפצים, שהושלכו ביומו הראשון של חג הקורבן המוסלמי. עכו, שבמאורעות הדמים בשנות השלושים של המאה העשרים עזבו אותה תושביה היהודים, “נגאלה” במאי 1949, במבצע “בן עמי”. תושביה הערבים נמלטו והעיר יושבה מחדש, ברוב יהודי ניכר
ב-1949 היתה זהבה מסר בת שלוש. היא זוכרת כיצד שוטטה ברחובות השוממים של אשקלון הישנה. “לא הבנתי אז שהתושבים הערבים עזבו”, אמרה השבוע, “אותי סיקרן רק למצוא לעצמי בית מסתור שאוכל לשחק בו, והמבנים האקזוטיים הרבים שראיתי מכל עבר, עם הכיפות המעוגלות והקמרונות, סיפקו את סקרנותי
עכשיו מציגה מסר, יחד עם פורן ופרידמן, תערוכה במרתף המקומר שמצא עוקשי באותם ימים בדיוק וקבע בו את הסטודיו שלו.
בשנים האחרונות מסר מכינה איקונות צמחים. 14 מהן מוצגות כעת בתערוכה – פרחים ארוכי גבעול, שאותם היא מקבעת במצע טיט ודבק. אלה פרחים בודדים, גבעולם עשוי חוט מתכת דק ותפרחתם היא על פי רוב שאריות מתכת שמסר מוצאת – פח שאוכל למחצה על ידי המלח והמים, פסולת שהיא מלקטת לחוף ימה של אשקלון
היצירה “יופי אינו יכול להגן עלינו” מציגה פרח כזה, שגבעולו מקובע בטיט. לצדו, בולט פחות, מופיע עלה דהוי, קמל, ממש מעל חתימת האמנית. ביצירה נוספת מאותה הסדרה מכסה על חלקו התחתון של הגבעול ריבוע מתכת בולט, המתווה ספק ערוגה ספק קבר שממנו הוא צומח
לפרחים של זהבה מסר אין שורשים. הם תלושים בחלל. בכך עונה מסר על קריטריונים טיפוסיים ליוצרים מדור שני לשואה. היא נולדה בצ’כיה, בתום מלחמת העולם השנייה, להורים ניצולים. אמה, ששקלה 24 קילו עם שחרורה, עברה מסכת קשה במיוחד של עינויים. ידה נקטעה בשל הקור ששרר במחנות שבהם הוחזקה, ומרבית משפחתה נספתה
הוריה של מסר החליטו להישאר בצ’כיה, לאחר שהוצעה לאב משרה טובה בכפר קטן בחבל הסודטים. “הוא היה מורה ומנהל, ואחר הצהריים פתח את סניף הבנק המקומי והשתכר היטב”, אומרת מסר. “עד שיום אחד באתי הביתה ושאלתי את אמא מה זה ‘ז’יד’. כך קראו לי הילדים. למחרת אבי נסע לפראג להסדיר את ענייננו וכעבור חודש יצאנו לישראל
בישראל התמקמה המשפחה במבנה ערבי נטוש באשקלון. האב עבד כמורה ואחר כך מונה למנהל. “אמי ניסתה לחזור לחיים שניהלה לפני המלחמה”, אומרת מסר. “אני נשלחתי לשיעורי בלט, הייתי לבושה יפה וזכיתי לכבוד כבתו של המנהל. ולמרות הכל, כשאני מסתכלת בתמונות שלי מאותה תקופה אני רואה ילדה עצובה
מסר אומרת שלא היתה בבית אווירה מלנכולית. אבל, היא מוסיפה מיד, אמה תמיד סיפרה לה על הזוועות שעברה, על היום שבו הקיפו גרמנים חווה שבה הסתתרה עם אחותה והורו ליהודים לצאת ממחבואם. האחות יצאה ונורתה
מסר רצתה ללמוד אמנות, אך אביה, במניפולציה השמורה בעיקר לאבות, דרש שקודם תלמד מקצוע ורק אחר כך תבזבז את זמנה. היא למדה ספרות והוראה. בשבתון הראשון שלה למדה אמנות בקלישר, בשבתון השני במכון אבני. ואז פרשה מההוראה, לאחר 14 שנות עבודה. מאז היא יוצרת. לפני עשר שנים בקירוב החלה ליצור דימויים של פרחים, על פי רוב מחוסרי עלים, רק גבעול צנום ופריחה צנועה.
היצירות של לילי פורן עשויות צמחים של ממש, שליקטה בטיולים שלה, בעיקר באזור ביתה בכרמיאל. בכניסה למוזיאון תלויים עלי תאנה מיובשים, ממוסגרים. סמוך להם תפרחות חמנייה גדולות ויבשות. פורן הציבה את התפרחות הפוכות והכניסה לתוכן סיבי עץ תמר, שמראם מזכיר שיער אנושי.
יצירה נוספת הממסגרת את הטבע קרויה “רצף” ובה פרחי צלף שנאספו בעמק הירדן. פורן הציבה אותם כפי שמסדרים חרקים לתצוגה במעבדה מדעית. על שולחן סמוך הציבה קופסת טבק, עשויה עלי טבק שקנתה בשוק בעכו.
ביצירותיה המופשטות של צילה פרידמן מופיעים רק רמזי טבע. פרידמן יוצרת רשתות צבע מכתמי פחם ואבקת עיפרון, רישומים שמתוכם מלבלבים פה ושם סימני נביטה וגדילה
יצירותיה של מסר רחוקות עוד יותר מהטבע. אלה מאובנים צמחיים. “ב-1994 החלה תנופת בנייה גדולה באשקלון”, אומרת מסר, “בפסולת הבנייה מצאתי גם סימני חיים – חלקים שנראים כעלי כותרת של פרחים”.
אלא שסימני החיים מקפלים בתוכם רמזים לסופניות גופנית, שאם היא מופיעה בברזל, ודאי תתממש גם בבשר. כך החלודה, שהיא החולי המובהק במתכת, וכך גם הדרך שבה מונחים הצמחים הללו – חנוטים כפרחים מיובשים המונחים בין דפיו של ספר כבד. מסר מניחה את הדימוי הצמחי על הבד ואז מקיפה אותו. את החומרים הדרושים לחניטה – תערובת של טיט, מלט ודבקים לנגרות – היא קונה בחנות לחומרי בניין
“פריחה ועצים – אלה נושאים ‘שמחים’ לכאורה”, אומרת מסר, “אבל מצדה השני של הצמיחה ניצבת הכליה”. סיבה נוספת להתמקדותה בפרחים נעוצה, אולי, במקום אחר. אביה של מסר מת לפני חמש שנים. אמה, בת 82 היום, מתגוררת באשקלון. “שמה אריקה”, אומרת מסר כבדרך אגב, “וזה גם שמו של פרח שאני אוהבת במיוחד. פרח יפה ואצילי”